הכתבה מתוך עיתון חי - המגזין הישראלי לבעלי חיים
(www.mypet.co.il)



היא אינה הכי גדולה, אינה הכי יפה (אף שעל טעם וריח אין להתווכח), שירתה איננה היפה ביותר, ואיש לא דיבר עליה כמועמדת הטובה ביותר. למרות זאת, היא הפתיעה את כולם, ועקפה את כולן במעופה הגלי. מבין עשר המועמדות הסופיות הדוכיפת היא הציפור היחידה שעל ראשה כבר הונח כתר, ועכשיו - לאחר שהצביעו לה 35 אחוזים מכלל הבוחרים - היא הציפור הלאומית של ישראל.

בחירות ארציות

מדינות רבות מתגאות בציפור לאומית משלהן: בארצות הברית זהו עיטם לבן הראש, בליטא - חסידה לבנה, באוסטריה – סנונית רפתות, ובמצרים, במקסיקו, בעיראק נבחרו סוגי עיטים שונים. מה עם ישראל? מחודש יוני גם לנו יש ציפור לאומית - 155 אלף ישראלים השתתפו במסע בחירות ססגוני, ובחרו את הציפור הלאומית של ישראל.

הפרויקט יצא לדרך מטעם החברה להגנת הטבע, בהובלת מרכז הצפרות של החברה והמרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים בלטרון, המשותף לחברה להגנת הטבע ולאוניברסיטת תל אביב. השר להגנת הסביבה ושרת החינוך נתנו את חסותם, קצין חינוך ונוער ראשי בצה"ל הצטרף לפרויקט, והמשרד לאירועי שנת השישים בראשות השרה רוחמה אברהם אימץ את מסע הפרסום הציבורי כפרויקט מרכזי באירועי שנת השישים לישראל. כאלף צפרים בחרו את עשר המועמדות לפרויקט - ציפורים שבחרו לבנות בישראל את ביתן: נשר, תנשמת, בז אדום, בולבול, דוכיפת, פשוש, חוחית, סיקסק, שלדג לבן חזה וחוחית. לאחר שישה חודשים של תחרות הכריז הנשיא שמעון פרס כי הדוכיפת היא הציפור הלאומית של ישראל.

סימני זיהוי

מבחינה סיסטמטית הדוכיפת שייכת לסדרת הכחלאים, אולם במבנה גופה כמה יסודות שעושים את משפחת הדוכיפתיים, שהדוכיפת היא מין יחיד בה, למשפחה שונה משאר המשפחות של סדרת הכחלאים ולמעין קבוצת מעבר בין הכחלאים לסדרה המתקדמת ביותר במחלקת העופות, הלוא היא סדרת ציפורי השיר. הציפורים בסדרה זו מאופיינות בביצה אליפטית וצבעונית, בכיסוי פלומתי של הגוזלים ובפיסת רגל ארוכה המכוסה מגנים וטופר אחורי ארוך מהשאר

גודלה של הדוכיפת בין 25 ל-30 ס"מ, ומשקלה 70-46 גרם. היא מתאפיינת ברגליים קצרות, בכנפיים ארוכות ובמקור ארוך ומחודד. צבעה חום ורדרד, וזנבה וכנפיה מפוספסים בצבעים שחור ולבן. על ראשה של הדוכיפת ציצית נוצות בצבע גופה, ובקצותיה נקודות שחורות. הציצית, אשר מזדקרת בעת מעוף, משמשת לתעופה וכן לתקשורת בין הפרטים השונים. לדוכיפת, בשמה המדעי Upupa epops, קול שנשמע: הוד הוד הוד, ולכן בערבית שמה הוד הוד. בעבר הייתה תפוצתה מוגבלת, אולם כיום ניתן לראותה בכל רחבי הארץ - הרחבת השדות הפתוחים אפשרה את התפשטותה לכל רחבי ארצנו. גם כל הנוסע לאירופה, לאסיה ולצפון אפריקה יזכה לראות את הציפור הלאומית שלנו.

דוכיפת לדוגמה

בחינה מעמיקה של האקולוגיה והביולוגיה של הדוכיפת בד בבד עם קריאת האגדות והסיפורים סביב הציפור הלאומית החדשה מאפשרת לנו להבין שהבחירה במין זה הייתה מצוינת. בחירה זו אולי תחנך את חברתנו האנושית, וגם אם נסגל אחדים ממאפייני התנהגותה של הדוכיפת, אין עוררין שחברתנו תהיה חברה טובה יותר, מתחשבת יותר ודואגת יותר. נתחיל עם הדאגה למבוגרים; על פי האמונה, גוזלי הדוכיפת מורטים את נוצות הוריהם. להבדיל מן האלימות הקיימת כיום בחברתנו נגד קשישים, מריטת הנוצות נועדה במקרה זה לחדש את נעורי ההורים המזדקנים. זאת ועוד, על פי אותה אגדה, הפרטים הצעירים נוטים לחמם את הוריהם הקשישים באמצעות הכנסתם תחת כנפיהם.

גם בצד ניהול משק הבית והתנהלות חסכנית אנו יכולים ללמוד רבות מהדוכיפת. הדוכיפת שייכת למינים אשר אינם נזקקים למלתחה שונה במשך העונה - אין הם מתגנדרים לקראת עונת החיזור, ואין הם עוטים 'חליפות מפוארות' עם בוא האביב. מלבד החיסכון ב'החלפת ארונות' בין העונות, קיים חיסכון נוסף בתחום ה'ביגוד' - הן הזכר והן הנקבה לובשים את אותם 'בגדים' - כל 'בגדי' הדוכיפת יוניסקס, ושני הזוויגים נראים בדיוק אותו הדבר.

שלא כהלך רוח הציבור בארץ ותופעת האליטות המרימות את אפן, הדוכיפת נשארת עממית. בתור הציפור הלאומית היא אינה צריכה לשנות את הרגליה כי גם כך היא מסתכלת על כולם בגובה העיניים. הדוכיפת אינה מגביהה עוף - את מעופה הגלי ניתן לזהות בקלות, ואפילו אנשי הארץ ה'פשוטים' יוכלו לראותה וליהנות ממנה. מלבד זאת, הדוכיפת אינה נחשבת ציפור חששנית, ניתן בקלות להתקרב אליה (כמובן בלי לפגוע) ולהתבונן בה מקרוב.

סימן נוסף להיות הדוכיפת ציפור 'עממית' הוא התנהגותה בעת חיפוש מזון - הדוכיפת עובדת קשה מאוד כדי למצוא את מזונה, אין היא מפונקת, ואין היא אוכלת במסעדות גורמה. את מזונה היא מחפשת תוך כדי הליכה על הקרקע ובניקור נמרץ. מקורה משמש מעין קרדום חפירה, ותפריטה מבוסס בעיקר על זחלים, על תולעים ועל חיפושיות שהיא מוצאת על הקרקע. נימוסיה ליד שולחן האוכל אינם מרשימים; והיא נראית לעתים כמו ילדים ביום הולדתם הזורקים ממתקים אל על ומנסים לתפסם בפה. כך הדוכיפת נוהגת לאכול את מזונה - לשונה הקצרה והמנוונת אינה מסייעת לה לבלוע את המזון, ולכן היא נאלצת לזרוק אותו לאוויר ולנסות לתפסו.

גם בהשקעות נדל"ניות אין הדוכיפת מרשימה. אין היא בוחרת 'בתים' מפוארים עם ארבעה כיווני אוויר המצריכים השקעה רבה, היא אינה מתרחקת משכנים, ואין היא בונה 'וילה' מבודדת ומפוארת במרכזם של שטחים פתוחים. קנה של הדוכיפת ממוקם באזורים צנועים - ארון נטוש, סדק בקיר, חבית נטושה, עליות גג וכדומה, וגם 'הרהיטים' בבית בני הזוג צנועים - קן המרופד במעט חומר קינון. תהליך מציאת הקן הוא חלק מתהליך החיזור של הזכר אחר הנקבה; הזכר עף סביב הנקבה, ומדי פעם מאכילה. בני הזוג אינם נוהגים למקם את בית חלומותיהם סמוך לזוגות אחרים, ובכלל הדוכיפתיים מעדיפים לחיות בזוגות או ביחידים. בתטולה כשש ביצים, וגם מדרך הטיפול של הדוכיפת בצאצאים ניתן ללמוד ולהפנים - מלאכת הטיפול בגוזלים מחולקת בין ההורים, ושניהם דואגים להאכלתם.

הישראלי המצוי

גם תכונות הדומות לישראלי המצוי ניתן למצוא בדוכיפת. הדוכיפת לא תצא 'פראיירית' - בעונת גידול הגוזלים ניתן להבחין בתנועת מעוף לכיוון הקן עם מזון במקור ופתאום בעצירה - על עץ, על חוט חשמל וכדומה. עצירה ועמידה. לדוכיפת חושים חדים מאוד, והיא מבחינה בקלות רבה למדי בסכנה אשר עלולה לגרום לחיסול הקן. שלא כישראלי המצוי חסר הסבלנות, לדוכיפת יש סבלנות רבה; היא תחכה עד שיוסר האיום על הקן, ורק אז, לאחר בדיקה מקיפה נוספת, היא תתקרב אליו.

מבין כלל תכונותיה שניתן ללמוד מהן, ישנה אחת שונה, אשר אין אני ממליץ לחקותה. את 'החיתולים המלוכלכים' הדוכיפת איננה מנקה מקנה. זאת ועוד, אין היא דואגת לנקות את קנה, ההפך הוא הנכון. התנהגות זו היא חלק מאסטרטגיה של הגנה מפני טריפת הקן. בשעת סכנה הגוזלים נוטים להתיז חומרים מבלוטת השומן (שתפקידה לשמש מקור שומני למריחת הנוצות), ואלה גורמים סירחון - פשוטו כמשמעו. הגוזלים אינם נרתעים מלהקיא מזון מעוכל למחצה, וגם הוא תורם את חלקו. איך הם חיים בסירחון זה? פשוט מאוד. חוש הריח של העופות אינו מפותח כלל, וניתן אף להגדיר את מרבית העופות תתרנים. לא רק הגוזלים משתמשים בבלוטת השומן כמקור לריחות רעים, גם הנקבה עושה זאת כאשר היא מורחת את האזור החיצוני של הקן בריחות אלו - כך הקן מוגן מבפנים ומבחוץ.

סירחון הקן הוביל להתפתחותן של אגדות רבות. חז"ל למשל טענו שהסירחון מהקן הוא המקור לשמיר בבית המקדש: "וזה שהמביא שמיר לבית המקדש" (חולין סג, ע"א). האגדה מוסיפה שהדוכיפת החביאה אוצר בקנה (השמיר), וזה סייע לשלמה המלך לבקע את האבנים לבניית בית המקדש. לכן אחד משמותיה של הדוכיפת בתלמוד הוא 'בוקעת ההרים' (נגר טורא).

בחירה מחייבת

מטרת פרויקט הציפור הלאומית היא להעלות את המודעות לציפורי ארצנו. ישראל היא ציר נדידה מרכזי ומאכלסת מגוון מיני ציפורים עצום – בכ- 540 מינים שונים ניתן לצפות בישראל. מלבד לעובדה שהציפור שנבחרה לייצג אותנו, היא ציפור יפה, חברותית וחכמה, הדוגלת בשוויון בין המינים בחירתה של הדוכיפת לציפור הלאומית מחייבת את העם היושב בציון, מחייבת מאוד בשל דרישותיה הסביבתיות; פירוש שמה של הדוכיפת בגרמנית הוא 'של מרעה' ולא בכדי - בית גידולה של הדוכיפת הוא שטחים פתוחים. ללא המשך השמירה על השטחים הפתוחים בארץ את הציפור הלאומית נוכל לראות בתמונות בלבד.