הכתבה מתוך העיתון בשביל הארץ

אמנם, תמונת הנוף המצטיירת כיום באזורי הלחימה בצפון הארץ, המורכבת בעיקר מגווני השחור והשרוף, מצערת ומדכאת, אך לדברי המומחים, גם 33 ימי הלחימה הכוללים פגיעה ביותר מ-12 אלף דונם של חורש ויער שנשרפו, בהם היו נטועים כ 750 אלף אלונים, אלות, אורנים, ברושים ושיחים נוספים, וכ-40 אלף דונם שטחי מרעה, ישתקמו בעזרתו האדיבה של הזמן. לטענתם, הזמן יעשה את שלו בצורה הטובה ביותר והרבה יותר מהר וטוב ממה שחושבים. התהליכים הטבעיים בטבע יגרמו לחורש הים תיכוני בישראל (בעיקר זה שנפגע בצפון) להשתקם לבד, ולנו, הדואגים לו, לשוב וליהנות מגווניו הירוקים ומנופיו המלהיבים.

מנגנוני התחדשות וצמיחה

החורש הים תיכוני מוגדר כתצורת צומח המורכב משילוב של שיחים גבוהים ועצים נמוכים (קשי עלים), להם בדרך כלל מספר גזעים, בעלי דרגות כיסוי וגובה שונות. את החורש מלווים בני שיח וצמחי בצל ופקעת (גיאופיטים). לא רק באגן הים התיכון ניתן למצוא את החורש הים תיכוני. גם בקליפורניה, דרום מערב אוסטרליה ודרומה של יבשת זו, צ'ילה ודרום אפריקה קיימת תצורת צומח של חורש ים תיכוני. עיון מדוקדק בספרות, מגלה שהשם חורש אינו נחלת הכלל. באזורים האחרים על פני הגלובוס, אין מכונה תצורת צומח זו חורש, אלא קיימים שמות שונים המקושרים לשפת המקום ואופי הצומח.

החורש הים תיכוני בישראל נבדל משאר החורשים באזורי הים תיכוני בפרט ובעולם בכלל. ראשית, בגלל קירבתו הרבה של החורש לשרשרת המדבריות העולמיים. בנוסף, אופייה הגיאוגרפי, הגיאולוגי והאקלימי של ארצנו, יוצר שילוב של גורמים להם השפעה על גיוון תצורות החורש בארץ. לכל אלה, יש להוסיף את פועלו של האדם באזור המזרח התיכון אשר מתחיל כנראה עם הגעת ה"אדם הזקוף" (Homo erectos) לאזורנו.

קיימות עדויות לכך שה"אדם הזקוף" ידע לנצל את האש והשריפות לתועלתו האישית. לכן, לא מן הנמנע ששריפות עתיקות יומין אלו, היוו כח סלקטיבי ראשוני בהתפתחות תכונותיו של החורש כפי שאנו עדים להם כיום. תכונות מגוונות אלו, אשר התפתחו במהלך האבולוציה, אפשרו למינים מסוימים לשרוד את אותן שריפות. המינים הפחות מותאמים או/ו חסרי המזל לא הצליחו לשרוד את השריפות במהלך האבולוציה, לכן, אין אנו רואים כיום את צאצאיהם והם אינם מהווים חלק מהרכב המינים של החורש הים תיכוני בישראל ובעולם. מינים אלו המותאמים לאש נקראים צמחים פירופיטים (Pyrophytes), ולהם מנגנונים שונים המאפשרים עמידות לשריפות.

לדברי פרופ' גידי נאמן, מהחוג לביולוגיה, אוניברסיטת חיפה-אורנים, קיימות שתי אסטרטגיות עיקריות בהתפתחותם של מינים רב שנתיים בחורש הים-תיכוני המאפשרות להם להתמודד עם תנאי השריפה. בקבוצה הראשונה הכוללת את מרבית העצים והשיחים (אלון, אלה, קטלב, אלת המסטיק, בר זית) קיים מנגנון של התחדשות וגטטיבית (צימוח חדש) מבסיס הגזע. הקבוצה השנייה היא של מינים המתים בזמן השריפה אך מתחדשים לאחריה מזרעים. למינים אלו כושר הפצת זרעים מהיר ויעיל לאחר השריפה והמין הבולט בקבוצה זו הוא אורן ירושלים בו מתרחשת פתיחה של האצטרובלים לאחר השריפה והזרעים עפים למרחק של מספר מטרים. למינים אחרים כמו נציגי משפחת הלוטמיים יש בנק זרעים בקרקע המחכים שנים ונובטים בעיקר לאחר שריפה.

לכן, טוען פרופ' נאמן, "גם אם נראה לנו שהחורש נשרף ומת, אין הדבר כך. אמנם החורש אכן נשרף, אך הוא עדיין לא מת, ובהמשך יופיע עץ קטן ולא עץ גדול. החורש יחזור למצבו בצורה הטבעית ביותר והטובה ביותר ללא עזרת האדם, אלא על ידי תהליכים טבעיים המתרחשים בחורש הים תיכוני". זאת הסיבה, שלדעתו, יש לכלכל היטב את השקעת המשאבים וסיכון חיי אדם בניסיונות לכבות את השריפות בגבול הצפון, בהתאם לסיכויי ההצלחה בפעולת הכיבוי.

שיקום הטבע ומימד הזמן

אמנם, השריפות בחורש הים התיכוני בצפון, הן לא טבעיות, אלא תולדה של פעילות האדם ואינן חלק מהמערכת האקולוגית של החורש הים תיכוני, אבל לאור התפתחותם האבולוציונית של מיני החורש והתאמתם לשריפות, אל לנו לחשוש לקיומו העתידי של החורש הנפגע משריפות מעשה ידי האדם. לטענתו של פרופ' נאמן, מגוון המינים לאחר שריפה גבוה מהמגוון לפני השריפה. השוני קיים, באחוז כיסוי, או בפרמטרים אקולוגיים אחרים, אבל מבנה חברות הצומח המתפתחת לאחר השריפה דומה לזה שהיה לפניה. לכן, מדגיש, פרופ' נאמן, עלינו לבחון את השריפות בחורש הים תיכוני שלנו על פי טווח זמן ארוך ולא קצר. לחורש אלונים, לדוגמה, לוקח כעשרים שנה לחזור למצבו הקודם וליער אורנים כארבעים שנים. מבחינת לוח הזמנים של תהליכים טבעיים, בהחלט מדובר בפרק זמן קצרצר מאוד עד זניח. פרופ' פועה קותיאל (בר) מהמחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בן גוריון, מסכימה עם הקו הכללי, שהטבע "מסדיר" עם הזמן את המינרלים, המכרסמים והצמחים הפירופיטים, אלא, היא מדגישה: "צריך לזכור ש"זמן אבולוציוני" איננו "זמן אדם" ומאחר שהאדם הוא חלק מהטבע, הטבע מתנהל ומנוהל על פי שתי סקאלות זמן האלה. יוצא איפה שיער/חורש שנשרף צריך להיות מטופל באופן מושכל בהתאם לפונקציות והיעדים שיער/חורש זה או אחר ממלאים. לכן, מאחר שהשריפות בארץ אינן מחזוריות, ואי אפשר לחזות אותן מראש, אי אפשר לסמוך רק על הכוחות האבולוציוניים הפועלים באזורים השרופים והמתנהלים על פי קצבם". דוגמה לכך היא השריפות שאירעו בכרמל ב-1983 וב-1989. בראשונה, אירעה השריפה ברכס מתלה, אזור מוגדר כשמורת טבע, מערבית לקבוץ בית אורן. ההחלטה של רשות הטבע והגנים לאחר אותה שריפה היתה לא להתערב ולתת ל"אבולוציה" לעשות את שלה. ה"אבולוציה" עשתה את שלה ועצי אורן קרסו וכיסו את השטח לצד התחדשותם של המינים השונים. בשנייה, פרצה שריפה שהתחילה צפונית-מזרחית לרכס המתלה, אך התפשטה גם לאותו איזור שנשרף ב-1983 ובו עצי אורן יבשים שהגבירו את השריפה לפרק זמן ממושך והעלו את הטמפרטורה ל-800 מעלות צלזיוס (בשריפה שאין בה חומר יבש מגיעה הטמפרטורה ל-200-300 מעלות צלסיוס, טמפרטורה שבה משתחררים מינרלים לקרקע ומעבר לה הם מתנדפים ואובדים למערכת האקולוגית). הועדה שהתמנתה לאחר השריפה הגדולה בכרמל ב-1989, ובראשה עמד פרופ' אוריאל ספריאל ושפרופ' קותיאל (בר) היתה חלק ממנה, המליצה להיכנס לשטח השרוף שנה לאחר השריפה, כדי לא להרוס את מרקם הקרקע ובנק הזרעים שבתוכה, כדי למנוע סחיפה, ולפנות את הגזעים. "כמובן שביער/חורש המשמש כאתר פיקניקים, יש לבצע את הפעולה הנ"ל מיד בתום השריפה בסמוך לנקודת הפיקניק כדי למנוע נזק לחיי אדם", מבהירה פרופ' קותיאל (בר).

שריפות מבוקרות כאמצעי

באשר לטיפול בשטחים שרופים בשולי דרכים ובאזורי חניונים, פרופ' נאמן מסכים עם פרופ' קותיאל (בר), שיש לעקור ולדלל צמחים פירופיטים כאלו ואחרים, אבל לטענתו דילול אזור גדול כדוגמת השריפה של 1989 בכרמל, אינו מעשי ויקר: "ביכולתנו להשפיע על קצב השיקום, אבל התוצאות יהיו דומות. הפעילות לאחר השריפה צריכה להיות בעיקר למניעת השריפה הבאה ולא לשיקום האזורים השרופים. יש להשקיע בחינוך למניעת שריפות בכל רמות ובכל הדרגים. את הכספים הגדולים יש להשקיע בפעולת ממשק מגוונות - כמו הרחבת שולי הכבישים בכרמל לרוחב של לפחות 10 מטר מכל צד להגנה בפני אש, הכנה של תשתיות לכיבוי, טיפוח שולי חניונים ועוד - אשר יצמצמו את עלויות הכיבוי העתידיות".

כמו כן, בעיה קשה קיימת במקומות הנשרפים בשריפה חוזרת תוך פרק זמן קצר מזה הנדרש לצמחים ליצור בנק הזרעים ממנו הם עתידים להתחדש לאחר השריפה. גם ד"ר דידי קפלן, אקולוג מחוז צפון של רשות הטבע והגנים, חושב בדומה לפרופ' נאמן: "יהא מקורן של השריפות אשר יהא, טוב יותר להניח לתהליכים הסוקצסיוניים (תהליכים בהם מינים מסוימים מחליפים מינים אחרים באתרים אקולוגיים במרוצת הזמן) לפעול, תוך התערבות מזערית. ההתערבות צריכה להיות בעיקר במתן התנאים האקולוגיים המתאימים. למשל, מניעת סחף לאחר שריפה, על ידי מניעת רעייה בחורף ובראשית האביב, כדי שתתפתח כסות של צומח על פני השטח. בשלב מתקדם יותר של התפתחות החורש, יתכן וצריך להתערב. חורש לאחר שריפה נוטה ליצור שיחים צפופים רבי גזעים. בתהליך ארוך מאד, יתכן כי חורש צפוף זה יהפוך ליער. אלו תהליכים של עשרות שנים, שאת ניצניהם אנו רואים באזורים הלחים יותר של החורש הים תיכוני, כמו בנחל כזיב או הר מירון, זאת לאחר כ-60 שנות הגנה ללא כריתה ושריפה. יש להניח כי באזורים יובשניים יותר – יוותר חורש".

לטענתו, "סוגיית החורש והיער אינה ברורה. לפיכך, מתוך חוסר ידיעה מהו הממשק "הנכון" תהיה זו מדיניות נכונה לתת לחורש הים תיכוני את כל משרעת האפשרויות האקולוגיות ולהתערב חלקית על ידי דילול גזעים ורעייה. כך תהליך ההפיכה של חורש ליער יהיה מהיר יותר באזורים מסוימים. דילול באזורים רגישים לשריפות, בשולי החורש, סמוך למטעים ולדרכים, בשיעור של 20-10% מהשטח ייתן גוון כתמי ראוי ואיזון מסוים בין חורש ויער. המועד הנכון לעשות זאת הוא רק כאשר מתפתח החורש לחורש רב-גזעי, 20-7 שנה לאחר השריפה". מדיניות זו, שגובשה ברשות הטבע והגנים בטיפולה בחורש, מיושמת חלקית במספר שמורות טבע, כמו הר מירון, הר סנה ויער אודם, אולם, לא תמיד ניתן לתת ל"טבע לנצח לבד", ובמקרים מסוימים, כאשר בית הגידול מאד ייחודי ויש סכנה כי יאבד, נדרשת התערבות פעילה. דוגמה לכך היא שמורת לימן בגליל המערבי, המיוחדת במאסף מיני הצומח שלה על גבי כורכר. בשמורה זו נעשית פעולה לסילוק קידה שעירה ולוטם כדי לשמר את המינים בבית הגידול הקטן והייחודי.

גם פרופ' נאמן וגם ד"ר קפלן, אינם מפחדים משריפות מבוקרות. לטענתם "שריפות אלו יכולות להוות כלי ממשקי חשוב מאוד באזורנו. השריפות צריכות להיות מבוקרות, בכתמים קטנים ובעונות המתאימות. שריפות מבוקרות יכולות בהחלט לאפשר שליטה על מינים פירופיטים להם כושר הפצה מהיר ויעיל". ניתן להניח ששרפה מבוקרת לדוגמה, אזור שער הגיא, מספר שנים לאחר השריפה הגדולה שהתרחשה באותו אזור, יכלה למנוע את התפשטותה של השיטה המכחילה (מין פולש), לה יכולת יצירת כמויות זרעים אדירה. במידה והיו משתמשים בשריפה מבוקרת בתקופה בה העצים של השיטה התבססו אבל עדיין לא יצרו בנק זרעים בקרקע, יתכן והיה ניתן לצמצם את התפשטותה של השיטה על כל איזור זה, שבעברו היה מכוסה חורש ים תיכוני.

ד"ר מרגרטה וולצ'אק, אקולוגית של צמחים מרשות הטבע והגנים, מבהירה: "אם כבר רוצים לטפל בחורש לאחר שריפה צריך לזכור שלכל שטח שרוף יש דינאמיקה משלו ויעוד משלו ולא כל השטחים השרופים יטופלו באותה צורה. הטיפול הפעיל ידורג מבחינת עוצמתו ויתכנו פעולות טיפול ספציפיות לאתרים שונים: במקומות קרובים לישובים ומוקדי בילוי סביר להניח שינקטו בטיפול פעיל של כריתת עצים המהווים סכנה או יבוצעו נטיעות בחניונים מתוכננים. לעומת זאת, במדרונות תלולים ימנעו מכריתה והוצאת גזעים שרופים כדי לא לעודד סחף קרקע, ובמקומות בהם נשרף יער צעיר שלא מייצר עדין זרעים יתכן ויינטעו שתילים שיוכנו מזרעים וותיקים". לסיכום, טוענת ד"ר וולצ'אק, "רוב השטחים ישתקמו באופן ספונטאני, וכדי לזרז את התהליך רצוי למנוע רעייה של עדרים למשך שנה או יותר".

שריפה אחת – עמדות שונות

פרופ' זאב נאוה, מהטכניון, ומי שהיה בין החוקרים הראשונים בארץ אשר עסק וחקר את השפעת השריפות בחורש ים תיכוני מתריע מלהתחיל במרוץ אחר נטיעות באזורים השרופים: "נטיעות, מפריעות, יקרות ומהלך טיפשי ביותר שיש להימנע ממנו. שריפה אינה בהכרח דבר רע, ואל לנו לנסות להילחם בטבע. הימנעות מנטיעה תאפשר את התפתחותם של יערות מעורבי עצים, דבר המתאים לנוף ארצנו".

את ההתייחסות המורכבת לשריפה בחורש ים תיכוני ניתן לסכם בפתיח של פרופ' פועה קותיאל (בר) ממאמרה שנכתב ב-1992 לאחר השריפה הגדולה שהתרחשה בכרמל: "האם השריפה היא ברכה או קללה? על כך אין תשובה חד משמעית. בכל אחת מהעמדות יש שמץ של אמת. עלינו לזכור שקיימים הבדלים גדולים בראייה של אותה מציאות אקולוגית בהתאם לתפיסה האישית שלנו, אמונותינו, עמדותינו והעניין שאנו מגלים במערכת. אנשים שונים המביטים לעבר אותו חלון יראו דרכו דברים שונים: רועה המסתכל על יער או חורש שרופים רואה את הצבע הירוק של העשב שיצמח עבור עדריו. חובב הטבע יראה רק את הצבעים השחורים של העצים המפוחמים והאפר על פני הארץ. עבורו השריפה היא אסון והרס של היער. היערן רואה את טונות העץ שאבדו בשריפה או את העצים שעליו לטעת בשטחים השרופים. האקולוג של הנוף, לעומת זאת, מתייחס אל השריפה כאל גורם נוסף מתוך גורמים טבעיים או אנתרופוגניים (שמושפעים מהאדם) שמעצבים את הנוף".