במונחים ישראליים מדובר במדבר: פחות ממאה מילימטרים של גשם בשנה. אבל אין זה מדבר צהוב, אדום או חום אלא מדבר לבן שנפרס עד קו האופק - 14 מיליון קמ"ר (פי כ- 580 משטח מדינת ישראל) של קרח לבן שאינו נמס לעולם. אנטרקטיקה – היבשת החמישית בגודלה, המקום הקר ביותר בעולם.  הקוטב הדרומי של כדור הארץ שוכן בה, וינואר הוא החודש החם ביותר בשנה:  הטמפרטורה "נוסקת" ל- 2 מעלות צלזיוס בשולי היבשת ויורדת ל- 20- מעלות צלזיוס בתוכה. בעונה הקרה ביותר, חודש יולי, הטמפרטורה הממוצעת בשולי היבשת היא 18- מעלות צלזיוס ו- 45- מעלות צלזיוס בתוך היבשת; ואם בטמפרטורות עסקינן: הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעולם נרשמה באנטרקטיקה ביולי 1983 בתחנת המחקר ווסטוק - 89.2- מעלות צלזיוס.

אנטרקטיקה וכמה איים שסביב לה נחשבים אקוזון (Ecozone) - אזור גיאוגרפי שבו התפתחו מינים בבידוד מאזורים אחרים שעל פני הגלובוס במשך מיליוני שנים של אבולוציה. בידוד זה נובע ממחסומים גיאוגרפיים, בהם אוקיינוס, מדבריות או קרחונים, ולפיכך באנטרקטיקה שוררים תנאים סביבתיים שאינם קיימים באזורים אחרים של כדור הארץ. ברוב ימי השנה אנטרקטיקה שוממה מאדם, שכן אין באפשרות האדם להתמודד עם תנאי האקלים הקשים השוררים בה. אך בשונה ממה שרבים חושבים היא מלאה בחיים ויצורים שונים מצליחים להתמודד עם תנאי הסביבה הקשים, כמה מהם למשך תקופות ארוכות ואחרים למשך תקופות קצרות; עבורם אנטרקטיקה היא  בית גידול חיוני למחזור חייהם, ובלעדיה כמה מהם עלולים להיעלם מהעולם.

על היבשה

הפאונה היבשתית של אנטרקטיקה מורכבת כמעט כולה מחסרי חוליות. הגדול מבין דיירי הקבע השוהים בה במשך כל השנה הוא חרק שאורכו כ- 1.2 סנטימטרים בלבד ונקרא Belgica antarctica (ברחש). הערכות מדברות שיצור חסר כנפיים זה אנדמי לאנטרקטיקה, שיש לו יכולת הישרדות בתנאי הסביבה הקיצונית השוררים בה ושהמדהימה בתכונותיו היא יכולת הישרדותו כשנוזלי גופו קפואים. גם קרדית אבק הבית (Dermatophagoides pteronyssinus) הנודעת לשמצה משגשגת בחלקים קרקעיים שונים באנטרקטיקה. תעלומה מעניינת היא כיצד יצור כה זעיר שאורכו כ- 400 מיקרון מצליח לשרוד בתנאי הקור באנטרקטיקה. לפי הספרות, תנאי קור אמורים להגביל את פעילות הקרדית, אך נראה שהקרדית עדיין לא קראה את הספרים הללו. לעומת זאת, ברור לגמרי כיצד היא הגיעה לאנטרקטיקה: משקלה הזעיר מאפשר לכל משב רוח קטן לשאת אותה למרחקים.

במים הקפואים

עם כל הכבוד לדיירי הקבע הקרקעיים, מרבית היצורים החיים באנטרקטיקה תלויים במי הים, ובזכותם וכמובן בזכות הנוף הלבן והפראי היא נהפכה לפופולרית כל כך אצל מבקרים בחודשי הקיץ (נובמבר–פברואר). מבין בעלי החיים הימיים הלווייתן הכחול (Balaenoptera musculus) הוא ה"מלך" - היצור הגדול ביותר שחי מעולם על פני כדור הארץ. 30 מטרים אורכו ו- 170 טונות משקלו. הא גדול כל כך ועם זאת ניזון מיצורים כה קטנים  - קריל (Euphausiacea) - סדרה של סרטנים קטנים. פירוש המילה קריל בנורווגית הוא "דגיג קטן", אבל נראה שללווייתן הכחול אין זה משנה אם מדובר בסרטן או בדג - כמויות רבות של קריל נועדו להשביע את תיאבונו. הקריל הוא  זואופלנקטון, יצור שנסחף עם זרמי מים (פלנגטוס ביוונית משמעו נווט). המין הנפוץ באזור אנטרקטיקה הוא הקריל האנטרקטי (Euphausia superba), ולפי הערכות, במטר קוב אחד של מים יכולים להימצא עד 30 אלף פרטים שלו. נתון זה מדגיש את חשיבותו של הקריל במארג המזון שסובב את אנטרקטיקה, ולא בכדי הוא קיבל את התואר "Keystone species" באקוזון האנטרקטי - למין זה יש חשיבות רבה בשמירה על מבנה המערכת האקולוגית באזור הדרומי ביותר על פני כדור הארץ. לווייתן אחר שאפשר לראותו לאורך חופי אנטרקטיקה הוא הקטלן (או האורקה) (Orcinus orca), שבשונה מהלווייתן הכחול, השייך למשפחת לווייתני ענק, שייך למשפחת הדולפינים. אורך לווייתן קטלן  "רק"  עשרה מטרים ומשקלו כשלושה טונות. המעניין במין זה ובעוד יותר מ- 230 מינים ימיים אחרים, בהם שחפית הקוטב -  שחפית שמקננת בקוטב הצפוני ונודדת עד הקוטב הדרומי - הוא שאפשר לצפות בו באנטרקטיקה וגם בקוטב הצפוני.

עוד אחד מהיונקים שמוצאו באנטרקטיקה הוא דוב הים האנטרקטי (Arctocephalus gazella). הזכרים יכולים להגיע לאורך של כשני מטרים ולמשקל של כמאה קילוגרמים. המין ידוע ביכולת צלילה לעומק של כ- 200 מטרים וביכולת שהייה של כעשר דקות מתחת לפני הים, ולמרות מעלותיו אלה הוא סבל רבות במאות ה- 18 וה- 19, עת היה מטרה נוחה לציידים שחשקו  בפרוותו. ואם הזכרנו  ציידים, אז גם את כלב ים ודל (Leptonychotes weddellii) אפשר למצוא במימי היבשת. הוא נקרא על שם מפקד משלחת ציד של כלבי ים (הרגת וגם ירשת?), אורכו כשלושה וחצי מטרים ומשקלו יותר מחצי טונה. תאבונם של הפרטים רב וזכרים פעילים מסוגלים לאכול כ- 50 קילוגרמים של מזון ביום. מה הם אוכלים? קריל, דיוניונים וגם פינגווינים (כן, כן, הם צדים פינגווינים). יש עוד כלבי ים באנטרקטיקה והגדול שבהם הוא בעצם  פיל - פיל ים דרומי (Mirounga leonina). הנקבות נושקות למשקל של כ- 900 קילוגרמים בעוד הזכרים יכולים להגיע כמעט לארבעה טונות. יונק ענקי זה הנושם חמצן לרוב מסוגל לצלול כ- 20 דקות בלי לנשום ומגיע עד עומק של כ- 1,000 מטרים. אולם הוא תועד במשדרי לוויין צולל גם במשך כשעתיים ומעמיק עד כ- 1,400 מטרים מתחת לפני הים.

עופות היבשת

ה"קיסר" של אנטרקטיקה הוא לא אחר מאשר הפינגווין הקיסרי (Aptenodytes forsteri), והוא גם הגדול ביותר מבין כ- 18 (אפשר לכתוב בדיוק את מספר המינים?) מיני הפינגווינים שחיים על פני כדור הארץ. גובהו נושק ל- 1.2 מטרים  ומשקלו יכול להגיע ל- 40 קילוגרמים. גם הוא כמו הלווייתן הכחול ניזון בין היתר מקריל, שאותו ואת מזונו האחר הוא צד  בעומק של 595 מטרים מתחת לפני הים, בשחייה רצופה שנמשכת כ- 20 דקות ללא צורך לעלות ולנשום. הפינגווין הקיסרי הוא הפינגווין היחיד המתרבה בחורף האנטרקטי, אבל אפשר לפגוש ביבשת גם מיני פינגיוונים אחרים, כגון  פינגווין אדלי (Pygoscelis adeliae), שלו יש טבעת עין לבנה, פינגווין הסלעים (eudyptes chrysocome), שלו יש נוצות כותרות צהובות ושחורות מיוחדות במינן, פינגווין מלכותי (Aptenodytes patagonicus), השני בגודלו ופינגווין לבן האוזן (Pygoscelis papua), שלו יש רצועת נוצות לבנות בקצה הראש. מלבד הפינגווינים חיים באנטרקטיקה עוד מינים רבים של עופות. אחת מהמשפחות הנצפות בה היא  האלבטרוסים, ועמה נמנים העוף הימי הגדול ביותר שחי כיום, האלבטרוס הנודד (Diomedea exulans), שמוטת כנפיו נפרשת עד  שלושה וחצי מטרים, ואלבטרוס שחור גבות (Thalassarche melanophrys), שמוטת כנפיו מגיעה "רק" לקצת יותר משני מטרים. למין זה הצמידו חוקרים מצלמות זעירות המאפשרות מעקב בזמן מעוף והתמונות שהתגלו היו מדהימות - נראה שאלבטרוס שחור גבות  נוהג לעקוב אחרי הלווייתן הקטלן ולאכול את  שאריות המזון של הטורף. עוד בסדרת היסעוראים, שלה שייכים האלבטרוסים, אפשר לצפות באנטרקטיקה בנציגי משפחת היסעוריים. יסעור השלג (Pagodroma nivea) למשל הוא אחד משלושה מיני עופות המתרבים באופן בלעדי באנטרקטיקה. חבר אחר במשפחה הוא יסעור הכף (Daption capense) ששמו המדעי של הסוג, Daption, נגזר מהמילה טורף קטן. ליסעורים תכונה מיוחדת המאפשרת להם לייצר שמן מיוחד בקיבתם העוזר כ"דלק רזרבי" בזמן המעוף הארוך אחר מזונם. השמן משמש גם אמצעי בתחרות בין-מינית על מזון - התלהקות של יסעורי הכנף סביב פריט מזון אחד יכולה לגרור רצף של יריקות שמן בין הפרטים. ממה הם ניזונים? ניחשתם נכון, מקריל. אבל לא רק - יסעורים נוהגים לעקוב אחר ספינות דיג וליהנות משאריות הדגים המושלכים לים. עוד מין הניזון מאחרים הוא חמסן דרומי (Ccatharacta maccormicki), ולא סתם קיבלו בני המשפחה את שמם. למה לצוד כשאפשר לגנוב מאחרים? החמסנים עפים באוויר וצופים בעופות אחרים המשקיעים מאמצים רבים בציד דגים. ברגע שמתבצע הציד הם מציקים לאותם ציידים מיומנים עד שאלה נוטשים את מזונם לטובתם.

שומרים על איזון

חסרי חוליות, עופות ויונקים מוצאים את מקומם בתקופה זו או אחרת של השנה באנטרקטיקה, וכל אחד מהם הסתגל לתנאי החיים במקום  במהלך מיליוני שנות   אבולוציה. הסתגלות המינים לתנאי המחיה הקיצוניים באנטרקטיקה מתבטאת בשכבות שומן עבות המבודדות אותם מהטמפרטורה הנמוכה, שנת חורף המאפשרת להם להימלט מהתנאים הקשים, פרווה עבה המשמשת לבידוד גופם מהסביבה ונוצות על פני כל חלקי הגוף המחממות את העופות. מכיוון שמדובר באקוזון מופלא ובפאונה ייחודית גם באזורים הסובבים אותה, נחקקו חוקים בינלאומיים בנושא שמירת טבע ונעשים מאמצי שימור שונים שמנסים לצמצם את השפעת האדם. הכנסת מינים של בעלי חיים או צמחים לא (אנדמיים?) מקומיים לאנטרקטיקה עלולה להפר את האיזון האקולוגי, ולכן  נחשבת מעשה פלילי, וכך גם הוצאת מינים (אנדמיים) מקומיים ממנה. נוסף על כך, באנטרקטיקה אין כל פעילות כלכלית, והימים הסמוכים לה משמשים לדיג רק בקיץ. באדמתה נמצאו פחם, נחושת, זהב, כסף ומחצבים רבים אחרים, אך היקפם אינו ידוע וכרייתם אסורה מטעמים של שמירת הסביבה. מי ייתן וחוקים אלו יישמרו.