הכתבה פורסה בעיתון חי גליון מספר 182
החגים בפתח והיהודים במתח. זה מתחיל כחודש לפני החגים. מה את מבשלת השנה? כמה יגיעו לחג? מי מגיע לחג? מה אתם לא באים השנה לארוחת ראש השנה? מכירים את השאלות? מכירים את הלחץ? אבל זה לא נגמר עם בזה. "ראיתם מה היא הכינה לארוחת החג? זה הכל, לא נשאר אוכל בכלל". או "מה האוכל שלי לא טעים, נשאר כל כך הרבה אוכל". שלא לדבר על חישובי קלוריות וכדומה. לחץ קצת לפי החגים, לחץ בחגים ולחץ קצת אחרי החגים. אפשר בהחלט להתנחם. אצלנו, האדם החושב, הלחץ של הארוחות המשפחתית מגיע בתקופות החגים. אצל בעלי החיים הקבוצתיים (מגוון רחב של יונקים, חלק ממיני העופות וכדומה) הלחץ של הארוחות המשפחתיות הוא לחץ יום יומי. לחץ הישרדותי. מי שלא יגיע לארוחה המשפחתית סיכוייו לשרוד מאוד נמוכים.

הארוחות המשפחתיות בטבע אופייניות בדרך כלל ליצורים החיים בקבוצה מסיבה זו או אחרת. בניגוד אלינו, לפחות אצל מרבית האוכלוסייה בעולם המערבי, ארוחותינו ידועות וקבועות פחות או יותר מראש. אצל החיות אין הדבר כך. היצורים החיים כמעט ואינם יכולים לחזות מתי יאכלו את הארוחה הבאה, אלא אם כן הם הכינו לעצמם מזווה נסתר. את קיומו של המזווה אנו מכירים ממגוון רחב של קבוצות בע"ח. כל מי שמגדל כלב מכיר את התנהגות החבאת העצם. החבאת העצם היא למעשה ביטוי לשפע של מזון המאפשר את יצירת המזווה לשעות בהם המזון לא ימצא בשפע. התנהגות זו של הכלבים אינה תולדה של ביותם על ידי האדם, אלא שימור התנהגות אבותיהם הזאבים. גם בטבע, הזאבים יוצרים מזווה בעיתות בהם קיים עודף מזון. אבל לא רק הזאבים, שועלים, תנים, דובים, דלקים, חמוסים, פומות, חתולי בר, נמרים, חפרפרת, חולדות, סנאים, בונים, חרקים, עופות ועוד מגוון רחב של יצורים חיים יוצרים מזווה הכנה לשעות קשות של חוסר מזון. על שמה של ציפור הנקראת קיק (קרובו של העורב) רשום "השיא" של יצירת מזווה. נמצא שציפור זו מסוגל להסתיר כ – 100,000 זרעים. הציפור חוזרת ל"מזווה" שלה גם לאחר תשעה חודשים.

אולם, ברוב המקרים אין הדבר כך. לכן, קיים מאבק איתנים על האוכל. בעיה זו קשה שבעתיים אצל היצורים החיים הקבוצתיים, כי עליהם להתחלק עם המזון גם אם אחרים. התנהגות האכילה סביב "שולחן החג" שונה ומשתנה בין המינים השונים. אצל מינים מסוימים, כדוגמת הנשר, הניזון בצורה אובליגטורית רק מפגרים, אין מסובין סביב שולחן החג. אין מנהגי אכילה. אין, כנראה, כבוד למבוגרים ואין היררכיה בגישה למזון. בעקבות הצום הארוך אותו חווים הנשרים בין ארוחה לארוחה, אשר יכול להגיע עד לעשרה ימים, קיימת התנפלות כללית על "שולחן החג", תרתי משמע. מי שלא ראה התנפלות של נשרים על פגר, לא ראה ברבריות לשמה. הנשרים קופצים על הפגר, קופצים אחד על השני, רבים, מנסים לנקר והכל על מנת להשיג נתח בשר. אצל הנשרים אין זה משנה מי איתר את המזון לראשונה. אצל הנשרים כל הקודם זוכה.

אצל האריות הסיפור שונה. האריה האפריקני חי בלהקות בעלות מבנה הייררכי פטריאכלי, המתרכזות סביב הלביאות אשר דואגות לגידול הצאצאים ולאספקת הציד לכולם (אולי זו הסיבה שהפך האריה למלך: לא עובד, מקבל כבוד של טורף וזוכה לארוחות חמות ומוכנות, שלא לדבר על בת זוג.....). להקת אחת יכולה למנות בין 30–40 חברים – תלוי בזמינות מקורות המזון באותה תקופה. גודל נחלתה של להקת אריות נע בין 60–650 קמ"ר. אך שטח זה אינו "מגודר". במידת הצורף יכולה להקת האריות לנוע בשטחים הסמוכים לנחלה על מנת למצוא מקורות מים.

ההגנה על הנחלה מפני פלישת זכרים ונקבות זרים היא בעיקר תפקידם של הזכרים, אם כי במקרי הצורך גם הלביאות תילחמנה בפולשים. אצלם, האחריות על "בישול ארוחות החג" – השגת המזון היא על הנקבות. רמת הארגון כה גבוה עד שלעיתים ניתן למצוא צוותי עבודה קבועים במהלך הצייד. שיטת הציד של הלביאות, כמו של רוב החתוליים, מבוססת על גורם ההפתעה. הסוואנות (מישורי העשב) הוא גידולן הטבעי. לכן, צבעם של האריות, צבע חום צהבהב, מותאם בצורה הטובה ביותר לסביבתם חיותם. צבעם מאפשר ללביאות להתקרב "לארוחת החג" בדרך של הסוואה. כמו במבצע צבאי לכל אחת מהן יש תפקיד מוגדר. הן מתחבאות בקבוצות קטנות במספר כיוונים ואורבות לטרפן. כשאחת מהן מזהה את הטרף ונמצאת בעמדת תקיפה היא מזנקת ומכוונת את טרפה לכיוון שאר הלביאות, אשר מזנקות ומכניעות את בעל החיים. ברוב המקרים קופצות הלביאות על צווארו של הטרף וקוטלות אותו בחנק. בתוך הלהקה אין מדרג חברתי לא בין הזכרים ולא בין הנקבות הכל עד אשר "מסובים סביב שולחן החג". ניתן היה להניח שהמזון שנלכד בעבודת צוות יחולק שווה בשווה בין חברי הלהקה. אך במקרה של "ארוחות החג" יש היררכיה ברורה. הראשונים הנהנים מהמזון הם לא אחרים מאשר "מלכי החיות" הזכרים. למרות שהנקבות הן אלו שהשקיעו את המאמץ. לרוב אין עימותים בין חברי הלהקה, אך כ"שארוחת החג דלה", גוברות המריבות והראשונים שנפגעים הם הגורים. כאמור, לזכרים זכות ראשונים על המזון, ולא פעם קורה שלביאות שזה עתה סיימו מסע ציד מגורשות מן הטרף על יד הזכרים ונותרות ללא ארוחה. לא פעם ארוחת האריות מספקת מזון גם למינים אחרים. לדוגמה, חסידת המרבו נהנת לא פעם משאריות הארוחה של האריות.

אצל הזאבים ההתנהגות במהלך "הכנת ארוחות החג ואכילתה" שונה. אצל הזאבים גודל הלהקה משתנה מאוד. ניתן למצוא להקות של זאבים בנות 2 עד 6 פרטים וניתן למצוא להקות בנות 20 פרטים. גם משקלם של הזאבים משתנה ויכול לנוע בין 30 ל – 80 ק"ג. אצל הזאבים "בעלי הבית" (הזוג השליט) נהנה מזכויות רבות יותר. אולם, אין לראות בהם את ה"מנהיגים" של הלהקה והם ואינם נותנים הוראות לזאבים האחרים. הזוג השליט נהנה מחופש לבחור להיכן ללכת, מה ברצונם לעשות, ושאר הלהקה באה בעקבותיהם. ברוב המקרים הזאבים צדים בלהקה. היתרון במספר פרטים רב המשתתף בצייד, דומה ליתרון הקיים אצל האריות. מספר פרטים רב המשתתף בצייד יכול לסייע להשיג מזון גדול יותר, אפילו לצוד מזון השוקל כחצי טון, עד פי 10 בממוצע מגודלם משקלם של הזאבים. הראשונים הניגשים "לארוחת החג" הם הזוג אלפא, הזוג השליט. לאחר מכן על שאר חברי הקבוצה נהנים מ"סעודת החג". לא פעם, כאשר המזון נמצא בעודף, יוצרים גם הזאבים "מזווה" לשעת צרה.

אצל הצבועים החיים באפריקה, צבוע נקוד ולא צבוע מפוספס, קיים שלטון מטריאכלי, הנקבות שולטות. השגת "ארוחות חג" מתחלקת לשתיים. הראשונה בדומה לזאבים אך בצורה מרשימה יותר, בעזרת צייד. להקות צבועים יכולים לרדוף אחרי הצייד במשך עשרות ק"מ. במהלך המרדף אחר הטרף מתחלפים המובילים של הלהקה. על ידי החלפה זו חוסכים הצבועים כח ותמיד נמצאים בראש הרודפים הצבועים הרעננים ביותר. בשיטה זו מתישים הצבועים את הטרף הבורח עד שתש כוחו והוא נעמד. במהלך המרדף לא בוחלים הצבעים מלתקוף את הצייד באורחיו. לא פעם ניתן לראות את החיה הבורחת אשר סימני דם יורדים מחלקיה האחוריים. תקיפת החלק האחורי מצמצמת את הסכנה להיפגע. דרך שניה להשגת "ארוחות החג" הרבה יותר פשוטה. לא פעם, ניתן לראות בסוואנות של אפריקה, כיצד להקת צבועים "מחכה בפינה" ללהקת לביאות. כאשר הלביאות מצליחות לצוד, נכנסת לפעולה להקת הצבועים אשר יכולה להגיע גם לגודל של 100 פרטים. במקרה הזה, קיים היתרון לגודל. הצבועים המאורגנים בלהקות גדולות יותר, לא מפסיקים להטריד את "צוות המשימה המצומצם" של הלביאות, עד שלא פעם, מתייאשות הלביאות ועוזבות את הטרף לטובת הצבועים. כך, משיגה להקת הצבועים את "ארוחת החג" החמה בדרך קלה ביותר. בניגוד לאריות, אצל הצבועים הראשונות לגשת לארוחה אלה הן הנקבות ורק אחר כך הזכרים.

אצל השימפנזים מצאו את אחת מרמות הארגון הגבוהות ביותר, למעט כמובן האדם, בדרך השגת "ארוחת גורמה" מזון. ברוב המקרים ידוע שהשימפנזים הם צמחונים. אך לא פעם מגוונים לעצמם השימפנזים את מזונם גם מהחי. בעת הניסיון להשיג את המזון מהחי, מתארגנת הלהקה בצורה מרשימה ביותר. לכל חבר בלהקה יש התפקיד שלו. יש כאלו האחראיים על התצפית, יש כאלו שאחראיים על ההסחה, יש כאלו האחראיים על הגירוש לכיוון נקודת המארב ויש את התוקפים את הטרף. ברוב המקרים התהליך מתחיל בשקט, בהתגנבות, אך לקראת הסוף מתחילות צרחות על מנת לגרום לפאניקה בקרב הטרף. כאשר מצליחה הלהקה להשיג את "ארוחת החג" החלוקה בין חברי הקבוצה נעשה ברב המקרים בצורה של שיווין. אין מצב בו ה"צייד" מקבל יותר מאשר "המגרשים" או להיפך.

לא רק יונקים משיגים "ארוחות משותפות". גם אצל ציפורים ניתן למצוא את התופעה. השקנאים לדוגמה, נוטים ליצור מעגל וליצור מעגל בו מרוכזים הדגים. בתיאום מדויק מתחילים כל השקנאים להכניס את מקורם לתוך המים ושולים את הדגים הלכודים. "נימוסי" השקנאים לא ניתן ללמד בבית ספר לדיפלומטיים. גם אצלם, כמו אצל שאר בעלי החיים, מלחמת ההישרדות היא אשר מכתיבה את הדחף להשיג כמה שיותר מזון, גם אם זה על חשבון "השכן לשולחן".

דאגה "לארוחת חג לאביונים" קיימת גם היא בטבע. התופעה נפוצה אצל מינים מושבתיים, בדרך כלל אוכלי זרעים, הלנים יחדיו באתרי לינה מרוכזים. אתר הלינה משמש, כנראה, כמקור מידע על "אתרי חלוקת מזון" לנצרכים. פירש הדבר, שמינים אשר מצאו ריכוזי מזון ביום, "מגלים" למינים אשר בעת הצלחתם היה פחותה ולא הצליחו לאתר את מקורות המזון. ביום למרת, עפים יחדיו כל הפרטים (הרעבים והשבעים) לאתר בו נמצאת "הארוחה". בעת "הישיבה סביב השולחן" באתר המזון, נגמרת החברות וכל הקודם זוכה.

יש מינים אשא נדיבותם רבה יותר. לדוגמה, ישנו מין של ערפד (אל חשש לא נמצא בארץ), בו נצפתה התנהגות של "שלח לחמך (או דמך) על פני המים". חוקרים גילו, כי פרטים אשר לא הצליחו להשיג מזון (דם), מלקקים את פיותיהם של פרטים אשר דרכם צלחה ואשר מצאו מזון. פעולת ליקוק הפה אינה גורמת לדחייה. ההיפך הוא הנכון. הפרטים השבעים מפרישים חלק ממזונם לפרטים הרעבים. מדוע הם עושים זאת? כנראה מתוך מחשבה שפעם אולי גם אזדקק לסיוע (אלטרואיזם הדדי – Reciprocal Altruism).

מה זה הלחץ של ארוחות החג אצלנו לעומת הלחץ הקיומי של ארוחת החג אצל היצורים החיים? אצלם מדובר על ארוחות של חיים ומוות. ארוחות אשר השגתם הולכת ונעשת קשה יותר ויותר עקב הלחץ הגובר של פעילות האדם והשפעתו על הסביבה.