הם רק שלושה. אחד גדול, אחד בינוני ואחד קטן. הם רק שלושה והם קרובי משפחה. שלושתם שייכים לסדרת השקנאים. אחד חולף ונמצא בארצנו בעיקר בחודשים אוקטובר ונובמבר. אחד חורף ונמצא אצלנו עד סביבות מרס ואחד יציב ונמצא אצלנו כל השנה. שלושה אשר לא מפסיקים להדיר שינה מעיני הדייגים בכל רחבי הארץ. הגדול החולף – השקנאי המצוי, הבינוני החורף – קורמורן גדול, והקטן היציב – קורמורן גמד.

גם הם שלושה. שלושה דייגים. אילן גורי מקיבוץ לוחמי הגטאות, אמיתי גבע מקיבוץ רשפים ויצחק סימון מקיבוץ שדה אליהו. שני האחרונים עובדים כיום במחלקת ההדרכה של משרד החקלאות, ושלושתם, כבר שנים, מלווים את השקנאים והקורמורנים. למרות שלשלושתם אין ספור קרבות, ניסיונות, הצלחות וכישלונות, לכל אחד מהם מסקנה אחרת לגבי הדרך שבה צריך לפעול כדי לצמצם את נזקי השקנאים והקורמורנים לענף הדייג. בעוד שגורי נמצא על קצה אחד של הסרגל וטוען שחובה להאכיל את השקנאים, גבע נמצא מהעבר השני של הסרגל ודוגל בגירוש ללא פשרות. סימון מצדד בפתרון שלישי פשרה שתעודד את שני הצדדים לפיתוחים מתוחכמים (למשל במדגה – שימוש במדגה מתועש.)

למול הדייגים והעופות, עומדת רשות הטבע והגנים. המעניין, שלמרות שקיימים שני קצוות מנוגדים לפתרון, רשות הטבע והגנים משתפת פעולה עם שתי הקיצוניות. פעם אחת, משתפת הרשות פעולה עם אילן גורי באזור עמק עכו ופעם עם אמיתי גבע באזור עמק חרוד ועמק בית שאן.

היסטוריה על קצה המקור

אין עוררין, שעוולות העבר אשר גרמו לייבוש הביצות, בעיקר בצפונה של ארצנו, פגעו קשה במאזן האקולוגי העדין ובאתרים שבהם יכלו השקנאים והקורמורנים למצוא את מזונם בשקט ובשלווה. אין עוררין שפוטנציאל הנזק הכלכלי לענף הדיג משלושת המינים האלו יחדיו יכול להגיע למיליוני שקלים בשנה. נכון, אין להעמיס את כל הפסדי ענף הדיג במהלך השנים על כנפי הציפורים, אך, ברור, שקיים פוטנציאל נזק.

אז האם דייג אוהב ציפורים? את התשובה לשאלה זו היטיב לבטא גורי, מנהל המדגה של לוחמי הגטאות. לדבריו ענף הדיג הקיים כיום בארץ הוא תחליף לעוולות העבר. בריכות הדגים משמשות כיום כבתי גידול לחים, אותם אזורים שיובשו בעבר, והן מספקות עבור מגוון רחב של עופות מקור למזון שנעלם עם ייבוש הביצות וייבוש החולה. חלק מהעופות (קורמורן גמד) אוכלים את הדגיגים, חלק מהעופות ניזון מהמזון הניתן לדגים בבריכות (מגלנים וברכיות) וחלק אוכל דגים גדולים (שקנאים). לטענתו, ללא בריכות הדגים לא ניתן היה לצפות במגוון העופות המשמשים כבסיס לתיירות האקולוגית ולתיירות העופות הקיימת בארץ.

לדברי יצחק סימון, לא רק שאסור לפגוע בציפורים הם אפילו עוזרות לדייגים. לדבריו, במהלך עשרים וחמש שנות עבודתו במדגה הוא למד להכיר את תרומתן של הציפורים לדייגים. "לדוגמה, לא פעם הבריכות היו ריקות מדגים מנובמבר עד אפריל. בתחילת אפריל הכנסנו את להקת הדגים להטיל. מאוד חשוב לתפוס את ימי ההטלה הראשונים ולאסוף את הדגיגים. יום יום היינו מגיעים לבריכות ומנסים לנחש האם התרחשה הטלה או לא. הסימן הברור להטלה הייתה לבנית בודדת העומדת בשטח הבריכה. הלבנית, אשר מזונה מבוסס גם על דגיגים, ראתה את התנועה בבריכה והגיעה לצוד. מבחינתי", אומר סימון, "היוותה הלבנית סמן להטלה". את מצב הדגים בבריכה למד סימון להכיר בעזרת השחפים. הופעת שחפים באזור הבריכות משמעה הדגים חולים. גם כמד חמצן משמשת הלבנית. דלדול החמצן בבריכה גורר אחריו תנועה של הדגים לכיוון גדות הבריכה, ושם מחכה להם הלבנית. לא רק את מצבם הגופני של הדגים למדו להכיר בשדה אליהו בעזרת הציפורים, גם את משקל הדגים בבריכה למדו למדוד בעזרתו של שלך, ותפיסת הדגים שלו נתנו מדגם קרוב לאמת על משקלם הממוצע של הדגים בבריכה.

.בניגוד למדיניות הפשרה של סימון וגורי, גבע, ממדגה עמק בית שאן ועמק חרוד, דוגל בגישה הפוכה לחלוטין – אפס סובלנות למינים הגורמים נזקים למדגה. אין מקום גם למדגה וגם לעופות בבריכות הדגים. יש "לחנך מחדש" את העופות, יש לגרש אותם או לנקוט כל פעולה אחרת שתמנע נזקים מהדייגים.

לא מחנכים מחדש את השקנאים

שתי אסכולות עיקריות פועלות כיום בארץ בקרב הדייגים. "זה אומר שלי היא הטובה וזה אומר שלי היא הטובה". מצד אחד "מסעדה" מצד שני "גירוש נחוש ועדין". מצד אחד עכו מצד אחד עמק בית שאן ועמק חרוד.

גורי הבין, לטענתו בדרך הקשה, שאת השקנאים ושאר העופות לא ניתן "לחנך מחדש". עוף רעב ישאר לאכול ולא משנה מה יקרה או מה יעשו הדייגים. מבחינה כלכלית זול יותר להאכיל את העופות מאשר להילחם בניסיונות הגירוש. עלות האכלה מצמצמת את ההוצאות הכלכליות בכ- 70% בהשוואה לגירושם.

"אני רואה את השתנות התנהגות השקנאי. השקנאי היא ציפור חכמה בצורה בלתי רגילה. הברחנו ביום הם באו בלילות ירח. הברחנו בלילות ירח הם באו בלילות חשוכים. זיהינו את מעופם הגבוה לפני הירידה לבריכות, הם החלו לעוף נמוך. גרף הלמידה של השקנאים הוא מרשים".

את הפתרון להאכלת העופות מצא גורי "מתחת לפנס" או ליתר דיוק בתוך הבריכות. את הטלות הפרא שאינן מביאות תועלת לדייגים אוסף גורי ומעביר לבריכה מיוחדת עם מים רדודים אשר משמשת כ"מסעדה" של השקנאים בלב המדגה שלו. מיתר הבריכות הם מגורשים, אך בבריכה שלהם הם בטוחים ויכולים לאכול כאוות נפשם. שם הם אוכלים את הטלות הפרא ואינם גורמים לנזקים בבריכות האחרות.

בעמק בית שאן ועמק חרוד, טוענים בניגוד לגורי שהניצחון אינו תלוי בשקנאים אלא רק בנחישות הדייגים. יקפידו על הגירוש ויפעלו כמו שצריך – לא יהיו שקנאים. לא יפעלו כמו שצריך ולא יקפידו על הגירוש – יהיו שקנאים. דייגי עמק בית שאן ועמק חרוד אינם מוכנים לתת "ארוחה חינם לשקנאים".

לאוהד הצופה, אקולוג עופות של רשות הטבע והגנים, ברור מהי הדרך הנכונה לטיפול בבעיה. לדברי הצופה, אין פתרון יחיד, "הלוואי שהיה. הדבר היחידי שניתן לעשות זה לנהל נכון את הקונפליקט הקיים בין השקנאים לדייגים. מה לעשות, לטבע חוקים משלו ואין הוא שואל את דעתנו". הצופה, אשר עוקב אחר העופות בישראל כבר למעלה משלושה עשורים, ניסיון לא מבוטל בצפייה ובניסיונות ניתוח של התנהגות העופות. "השונות בהתנהגות העופות בין השנים אדירה. לדוגמה, עם כל הידע בנושא נדידה של עופות, מסקנותינו מהעבר לא תמיד תואמות את התנהגותם של העופות בהווה. התנהגות השקנאים אינה תלויה בנו. הלוואי שהיינו מצליחים להבין מדוע חלק מהשקנאים עוצרים וחלק לא. אין לנו שליטה על נתיבי הנדידה. שנה אחת מגיעים השקנאים לחולה ובשנה אחרת לעמק בית שאן, ואין קשר בין זה לבין האכלה או אי האכלה של השקנאים". הצופה רוצה להזכיר לגבע שבשנות ה-80 חרפו שקנאים וכבר אז התקיימה האכלה שלהם. סיפור ההאכלה אינו סיפור של השנים האחרונות. התחילו עם זה דייגי עמק החולה לפני כמעט 25 שנים כאשר נתנו להם את הטלות הפרא. העובדה, שכאשר נערכה האכלה בתקופה ההיא, השקנאים נשארו פחות זמן בארץ".

גם הצופה, כמו גורי, טוען שהפתרון היחיד הוא האכלה. "אין חינוך מחדש. זה לא קיים. שקנאי רעב ירד לאכול. חייבים לתת לשקנאים אלטרנטיבה. שקנאי יכול לעוף 150 ק"מ למקור מזון. הלוואי שלנו, כרשות, היו שמורות טבע שבהם היו מקווי מים שהיינו יכולים לאפשר לשקנאים אלטרנטיבה. אבל אין לנו שמורות מתאימות לכך. את בתי הגידול הלחים הטבעיים שהיו בעבר ויכלו לשמש כשמורות וכאלטרנטיבה לשקנאים ייבשו. צריך לזכור", אומר הצופה, "שהכובע שלנו כרשות זה לא להגן על החקלאי אלא להגן על חיות הבר ועל ערכי טבע מוגנים. אני יודע שאין אפשרות להפריד בין הדברים. אם הדייגים סובלים, ברור שזה ישפיע על העופות אבל אנו מתמודדים עם אותו סיפור של הרעלות כתוצאה מטריפות ודברים דומים. כמו שאין פתרון יחיד לזאבים, אין פתרון יחיד לשקנאים. יש ניהול נכון של הקונפליקט. איני מתחייב שאם נעשה את כל הדברים לא יהיו בעיות, כי אנחנו לא מבינים את כל הדברים שמתרחשים בטבע. בעיות יהיו כאשר לא יהיו מדגים או שלא יהיו שקנאים, ואינני רוצה לא בזה ולא בזה". על פי ניסיונו של הצופה, הבקשה מהדייגים היא אחת, "אל תתערבו לנו בדרך הטיפול בבעיית השקנאים. אינני מפקפק בידע של הדייגים בנושא דגים ואומר להם כיצד לטפל בהם, ואני מבקש מהם לא לפקפק בידע שלנו בנושא הטיפול בעופות".

מלחמת חורמה נגד הקורמורנים

לדברי הדייגים, "ההתנכלויות" מצד הקורמורן הגדול הן סיפור של כשני עשורים. הופעתם של הקורמורנים הגדולים אילצה את הדייגים לשנות סדרי בראשית ולהשקיע בשינוי ממשק הגידול ובתוספת מזון לדגים,,דבר אשר לא היה ידוע בעבר. לפני בואם של הקורמורנים, גידלו הדייגים את דגיהם בבריכות הפתוחות מתחילת נובמבר ועד תחילת אפריל. את מזונם מצאו הדגים בבריכה ולדברי סימון "הדגים חגגו בחורף". הדגים גדלו ממשקל של 30 גרם עד למשקל של 300 גרם ללא תוספות מזון, דבר אשר חסך למגדלים אלפי שקלים. מתחילת אפריל החלו להאכיל, אך הדגים כבר היו במשקל של 300 גרם ולכן ניתן היה לקצר את משך הגידול.

דייגי עמק עכו הרימו ידיים בנושא הקורמורן הגדול והתאימו את גידול הדגים לנוכחותו של הקורמורן. בבריכות בעמק עכו הפסיקו לאכלס דגים בחורף דגים ברי אכילה עבור הקורמורן בבריכות פתוחות, אלא רק בבריכות מכוסות רשת. יש לזכור שעלות ההקמה של בריכה מכוסה עומד על 100 אלף שקלים לבריכה. כסף שלא תמיד מקבלים הדייגים חזרה.

לעומתם, דייגי עמק בית שאן ועמק חרוד מנהלים מלחמת חורמה נגד הקורמורנים הגדולים. הדייגים לא מפסיקים להטריד את הקורמורן בנקודת התורפה שלו – נקודות הלינה. לטענת גבע הם נוחלים נצחון מוחץ כנגד הקורמורנים וההוכחה לכך שהם חזרו לגדל דגים ברי אכילה עבור הקורמורנים בתקופת החורף, שבה נמצא הקורמורן בארץ, לא מתחת לרשתות, ולא נגרם להם נזק כלכלי.

פיתוח מדגה מתועש

לעומת גורי וגבע, סימון אינו עושה הפרדה בין שקנאים, קורמורן גמד, קורמורן גדול או כל מין אחר. הוא מנסה לבחון את התועלת הכלכלית שתצמח לענף הדיג. לדבריו,"החיים זו אומנות האפשר". הפתרון המוצלח ביותר למנוע את נזקי השקנאים והקורמורנים הוא פיתוח של מדגה חכם כמו מדגה מתועש מתבסס על מערכת חממות, למעשה בריכות קטנות איתן קל יותר להתמודד, עם מחזור מים תמידי על ידי פילטרים. פיתוח מדגה מתועש יכול לחסוך את הריצה אחרי הציפורים, את ימי העבודה ובסופו של דבר גם כסף. יצחק מודע שכיום נחשב המדגה המתועש לכישלון. לטענתו של סימון הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בחסרון למדגה מתועש קטן. סביב ייצור שנתי של 100 טון "אם היו בונים מערכת ל-500 טונות דגים ייתכן וזה היה כלכלי".