הוא 66% משטח מדינת ישראל ורק לאחרונה הוכיח את עוצמתו וגדולתו מול נצר הבריאה – "האדם החושב". לצערנו, אנשים מצאו את מותם, גשרים קרסו, אנשים נותקו, כבישים הוצפו. בתוך שעות מספר הפך הנגב, את עורו (לאלו אשר אינם בקיעים ברזיו ותכונותיו), "הענק הישן" התעורר, לא עוד שממה, לא עוד סטטיות, לא עוד צחיחות, הנגב הפך לחי, נושם, דינמי, מלא שצף וקצף, הנגב במלוא הדרו, הנגב בעוצמתו, המדבר חי ובועט, וכל מי שאינו בקיע בתכונותיו מוטב לו שיזהר.

הראשון שצריך להיזהר הוא ה"אדם החושב". אין אנו אנשי מדבר. אין אנו מותאמים לחיים במדבר. רובנו, אינם מכירים את תכונותיו של המדבר. אבל יש כאלו שכן מכירים את הנגב שמהווה את הקצה הצפון מזרחי של מדבר סהרה. יש כאלו המותאמים לחיי המדבר. יש כאלו המכירים את תכונות המדבר. היכרות עם המדבר והתאמות לתנאי המדבר התפתחו אצל מגוון יצורים חיים לאורך מיליוני שנים של אבולוציה. מי שלא הכיר את תנאי המדבר, מי שלא היה מותאם לתנאי המדבר לא שרד בתנאיו ואין אנו רואים היום את צאצאיו משוטטים וחיים בנגב. אז נכון התנאים בו מתונים יותר, בהשוואה לסהרה (בגלל הקרבה לים התיכון), אבל עדיין מדובר על מדבר. טמפרטורות גבוהות ביום (ברוב חלקיו), טמפרטורות נמוכות בלילה, לחות יחסית נמוכה, קצב אידוי גבוה, מעט משקעים, יחסית מעט צומח ועוד הן חלק מתכונות הנגב שלנו.

לא מעט בעלי חיים ניתן למצוא בנגב. חלקם בעלי חיים מדבריים אמיתיים. יצורים אשר מיליוני שנים של אבולוציה אפשרו להם לפתח מנגנונים אשר יאפשרו את התאמתם לתנאי המדבר. לדוגמה: הכושן הארסי Poekilocerus bufonius. הכושן הארסי הינו מין של חרק ממשפחת החגביים. לכושן צבעי אזהרה מאוד בולטים נקודות צהובות על רקע שחור. בצבעם אלו משדר הכושן לטורפים פוטנציאל מסר חד וברור. "אמנם אני בולט בשטח אך אל עליכם לנסות ולטרוף אותי, אני כה רעיל עד טריפתי רק תגרום לכם לצרות". הכושן ניזון בעיקר מצמחים ממשפחת האסקלפיים, כדוגמת תפוח סדום. בסדרה של תהליכים ביוכימיים, מצליח הכושן לרכז בגופו חומרי רעל הנמצאים בצמחים מהם הוא ניזון. בדומה למיני חרקים אחרים גם במקרה של הכושנים, הנקבה גדולה מאוד והזכר קטן.

מין מדברי אחר הוא חרדון סיני Agama sinaita. יתכן שהמושג "ראש כחול" מקורו באותו חרדון. ברוב ימות השנה עוטים גוונים של חום, אפור, צהוב בהיר את גופו של הזכר המאפשרים הסוואה כמעט מוחלטת. אולם, אם בוא האביב ותקופת החיזור, הופך ראשו של הזכר את צבעו וגוונים של כחול טורקיז מחליפים את הגוונים הבהירים. מין נוסף של חרדון הנפוץ רק באזור הדרומי של ישראל הוא חרדון צב הדור Uromastyx ornate. שמו ניתן לו עקב מגוון צבעיו המגוונים המעטרים את גופו. בין היתר ניתן לראות את הגוונים של הכחול, ירוק צהוב, אדום וסגול. לחרדון זנב קוצני המשמש ככלי ההגנה יעיל כנגד טורפיו. בעת סכנה, מכה בעוצמה החרדון עם זנבו מצד לצד. על ידי מפחיד את טורפיו המיוצגים בעיקר על ידי נציגי מחלקת העופות. זוחל נוסף המצוי באזור הנגב הוא העכן הקטן Cerastes vipera. עתידה של האוכלוסייה של מין זה נמצאת בסכנת הכחדה. על מנת לראות את מין זה יש להגיע לחולות הנגב המערבי המהווים את גבול תפוצתו המזרחי והצפוני.

גם שלוש אלמנות מצאו במדבר את בית גידולם. הלוא הם אלמנה שחורה – Latrodectus tredecimguttatus (מגיעה גם לאזור בקעת הירדן והשומרון), אלמנה רביבית L. revivensis (כיום, ידועה רק מאזורי המדבר בארצנו) ואלמנה לבנה L. pallidus. כולן נציגי סדרת העבישאים. כידוע, אלמנות אלו מסוכנות אפילו לאדם ולא רק לבני זוגן אותן הן טורפות.

מבין העופות החיים במדבר ניתן למצוא מגוון רחב של מינים. אחד המינים אשר סובל עקב "פלישת" האדם ללב המדבר ושינוי בתי הגידול (כתוצאה מהכשרות קרקע, פעילות צבא (גורמת לשינוי בקרע, מטיילים וכדומה) הוא האלמון Alaemon alaudipes. המין נדיר מאוד באזורי הערבה. יודעי דבר מעריכים את גודל אוכלוסייתו של האלמון בכ – 30 זוגות בלבד.

מבין היונקים קיימים שני מיני קוצנים (משפחת העכבריים) הפעילים במדבר, קוצן זהוב Acomys russatus וקוצן מצוי A. cahirinus. בעוד המצוי (כשמו כן הוא) בכל הארץ, הרי את הקוצן הזהוב ניתן למצוא רק בנגב. שניהם אמורים להיות פעילי לילה. אך, כאשר קיימת חפיפה בבתי הגידול שלהם דוחק הקוצן את הקוצן המצוי והופכו לפעיל יום. אחת מהתאמותיהם של הקוצנים לתנאי המדבר מתבטא בשולחנות האכילה הממוקמים סביב פתח מחילותיהם. שולחנות האכילה מורכבים מאוסף רב של רכיכות יבשה (חלזונות) אותם מפצחים הקוצנים. התבססות על רכיכות או מאפשרת לקוצנים להשיג משק מים זמין טוב כי הרכיכות מהם הם ניזונים מורכבים מלמעלה מ – 90% מים.

קבוצה שניה של בעלי חיים הגיעו למדבר בעקבות האדם. מינים אשר בצורה הטבעית אינם בעלי חיים מדבריים ומנצלים את שינויי הסביבה שנגרמו כתוצאה מחדירת האדם המודרני ללב הנגב. שינויים סביבתיים אשר גורמים להופעת מיני צמחים חדשים (וליצורים החיים הם משמשים כמקור מזון), שינויים סביבתיים אשר מגדילים את מקורות המים (בהשוואה למספר מקורות המים המצומצמים אותם ניתן למצוא בצורה טבעית) ושינויים סביבתיים המשנים את מאפייני בית הגידול (לדוגמה מעבר מחולות נודדים לחולות יציבים). קיימים מגוון רחב של מינים מקבוצה זו אשר הרחיבו את תחום תפוצתם לכיוון המדבר. דוגמה למין זה היא הצופית הבוהקת Nectarinia osea המוכרת, כיום, כמעט מכל רחבי ארצנו כולל כלל מרחבי הנגב בהם קיימת פעילות גינון של האדם. עד שנות השלושים של המאה הקודמת הצופית היתה נדירה בארצנו. אמנם, מקורה של הצופית הוא סודני, אך כיום גם באזורים המדבריים ביותר (סהרו – ערבי) ניתן למצוא את הצופית. מינים נוספים האופייניים לקבוצה זו הידועים כיום ברחבי הנגב (ואינם שייכים אליו בצורה טבעית) הם דרור הבית Acomys cahirinus, עורב אפור Corvus cornix, צוצלת Streptopelia senegalensis ועוד מ גוון רחב של יצורים, לאו דווקא ממחלקת העופות.

קבוצה שלישית הם בעלי חיים אשר במקורם מותאמים לתנאי המדבר, אך פעילות האדם (בעיקר צייד) גרמו להכחדתם. בעשורים האחרונים נעשתה פעולה רחבה של רשות הטבע והגנים לנסות ולהשיב, לפחות את חלקם, חזרה לנופי הנגב. הדוגמה הטובה ביותר להשבת חיות לנגב הם הפראים Equus hemionus. הפראים אשר נכחדו מאזורנו עקב צייד בשנת 1920 (הפרט האחרון ניצוד בירדן), הושבו לראשונה למכתש רמון. תחילת פרויקט ההשבה החל בשנת 1982. כיום מוערכת אוכלוסיית הפראים בלמעלה ממאה פרטים המשוטטים בין בורות לוץ במערב. מואה במזרח. עזוז בצפון ונחל צניפים בדרום. פרויקט השבת הפראים לנופי הנגב הוא אחד הפרויקטים המוצלחים להשבת מינים שנכחדו מנופי ארצנו לבית גידולם הטבעי.

מין נוסף שהושב לטבע הם הראם הלבן Oryx leucoryx. הפרט האחרון נראה בארצנו בשנת 1944 כ – 30 ק"מ דרומית לחצבה על ידי סמל בריטי ששירת במשטרת עין חוצוב. גם הוא כמו הפרא הוכחדו כתוצאה מצייד על ידי נשק חם. תהליך השבתם לטבע החל בשנת 1997. הערכה מדברת שאוכלוסיית הראם תגיע גם היא לסדר גודל של כמאה פרטים.

קבצה רביעית הם בעלי החיים אשר "כולנו" מכירים כיצורים "נגביים", אך לא תמיד מקום בית גידול הוא רק בנגב. את רובם יהיה לנו קשה לראות אלא אם כן נצא לסיורי לילה עם פנס רב עוצמה וגם אז, הסיכוי נמוך. במהלך האבולוציה של מינים אלו הם למדו להיזהר "מהאדם החושב" ואין הם מבדילים בין אוהבי טבע לבין ציידים ולכן מעדיפים להיזהר. אחד המפורסמים הוא הנמר Panthera pardus. אז נכון שאוכלוסייתו המצומצמת נמצאת בעיקר במדבר יהודה, אך עדויות להימצאות נמרים בנגב ידועות כבר עשרות שנים. הנמר, אינו יצור מדברי ולו גמישות אקולוגית רחבה מאוד ואפילו בגליל נצפו בעבר הרחוק נמרים. מין נוסף הוא הצבוע Hyaena hyaena. גם אוכלוסייתו בסכנת הכחדה. בדומה לנמר גם הוא משוטט בכל רחבי הארץ. הזאב Canis lupus אשר גורם לנזקים לבוקרי הצפון על ידי טריפת ולדות מבלה גם הוא בלילות בנגב. גם עתידו באזורנו נמצא בסכנה. מין נוסף פעיל לילה אשר אוכלוסייתו נמצאת בסכנת הכחדה הוא שועל הנגב Vulpes rueppellii. במקרה של שועל זה ישראל מהווה את גבול תפוצתו הצפוני. מבין פעילי היום היעל הוא המין המפורסם ביותר אותו ניתן למצוא בנגב (ולא רק, כי רשות הטבע והגנים העבירה אוכלוסייה לנחל יהודיה בגולן). היעל נמצא כיום בסכנת הכחדה. את היעלים ניתן למצוא בעיקר באזורי מצוקים. פעיל יום נוסף המוכר מאזורי הנגב, אבל לא רק, הוא שפן הסלע Procavia capensis. בחלק מהאזורים הוא אפילו נחשב כמין מתפרץ.

קבוצה חמישית הם בעלי חיים המותאמים לתנאי המדבר, נצפו בעבר ברחבי הנגב, נכחדו ועדיין לא נעשתה פעולה להשבתם לטבע. הדוגמה העצובה ביותר היא עוזנית הנגב Torgos tracheliotus. דורס היום הגדול ביותר שקינן בארצנו. בעבר, עד שנת 1989, ניתן היה לצפות בקינון של העוזנייה באזור יטבתה. זה הקינון האחרון הידוע של עוזנית הנגב בארצנו. הסיבות להכחדתן של העוזניות כנראה מגוונת אך בין היתר מדובר על צייד ועל הברחת גוזלים שנשדדו מהטבע לגני חיות באירופה עבור בצע כסף. כיום, קיים גרעין רבייה מצומצם מאוד עם מספר פרטים בודדים בלבד. כנראה, שעתידו של מין זה בארצנו נגזר. אם לא תערך פעולה להבאת פרטים נוספים של עוזנית הנגב לא ניתן יהיה לראות את העוף המיוחד הזה גם בגני חיות.